בית הספר היה פרי ההתעוררות הלאומית האלבנית, בתקופה שבה ההוראה באלבנית תחת השלטון העות'מאני התקיימה ברובה בסתר. ברשות הסולטן ובמימון פטריוטים אלבנים בבוקרשט, הוא נפתח בניהולו של מנהלו הראשון, פנדלי סוטירי, בבית שתרם הפטריוט המקומי דיאמנט טרפו; נעים וסאמי פראשרי סייעו בכתיבת ספרי הלימוד הראשונים שלו. למרות התנגדות השלטונות העות'מאניים ואנשי הכמורה של הפטריארכיה, הוא החזיק מעמד עד 1902, אז נסגר בכוח. המבנה הפך למוזיאון ב-1967.
בפנים, החדרים מספרים את סיפורה של האלבנית הכתובה, מהאלפביתים המוקדמים ומספר הלימוד החלוצי של נאום וצ'ילהרג'י משנות ה-40 של המאה ה-19 ועד האלפבית שהוסכם בקונגרס מנסטיר ב-1908. ספרי לימוד ישנים, תצלומים של מייסדים, מורים ותלמידים, ולשכת המנהל המשוחזרת מחיים את שנותיו הראשונות של בית הספר.
זהו ביקור קצר אך מרגש לכל מי שמתעניין באופן שבו נאבקו האלבנים ללמוד בשפתם.
