האתר נחשף לראשונה בשנות ה-80, אז סברו שמדובר בכנסייה קדומה. חפירות משותפות של ארכאולוגים אלבנים וצוות מהאוניברסיטה העברית בירושלים, שהחלו ב-2003, חשפו סיפור ארוך יותר: תחילה בית עם רצפות פסיפס משובחות, אחר כך בית כנסת המתוארך למאות ה-5–6 לספירה, שהורחב באולם גדול בסגנון בזיליקה, ולבסוף כנסייה, לאחר שהמבנה הוסב במאה ה-6. הוא נחשב לבית הכנסת המוקדם ביותר הידוע באלבניה.
גולת הכותרת היא רצפות הפסיפס. באחד הלוחות מופיעה מנורה בת שבעה קנים ולצדה קרן איל (שופר) ואתרוג, סמלים של חגי ישראל, ואילו באחרים מופיעים בעלי חיים, עצים, דגים ומה שנראה כחזית של ארון קודש. מאחר שהפסיפסים שבירים, הם מכוסים בדרך כלל לשם הגנה, ושלטי מידע מציגים את מה שמתחתיהם. החורבות הפתוחות נמצאות במרכז העיר ודי בביקור קצר.
עצירה קצרה כאן מוסיפה פרק לא צפוי להיסטוריה הארוכה של סרנדה, ומקשרת בין אתר הנופש השוקק של היום לעיר הנמל העתיקה אונכסמוס.
